שלום, אורחת

כניסת חברות

שכחתי סיסמה
חברות אונליין
7
9
9

עכשיו באתר

אני מחפשת:

שבע שניות

16/06/2015
5
450
4
Inbar
בת 26, מרכז
כותבת מתחילה
תגובות
1
רשומות
2

את רואה אותי מרחוק, ואומרת לעצמך שאני נראית כל-כך קטנה במדים האלה. הרעב עושה לי להרגיש כל-כך קטנה, כאילו זה בלתי-אפשרי לעבור לידי ולא לרצות להרים אותי על הידיים, ולאמץ אל החזה. את רואה אותי מרחוק, אבל אני אינני רואה אותך. אני מנקה את הטיילת מהזבל שאנשים זורקים, ומקפידה לאסוף כל פיסה של נייר פרגמנט שעטף נקניקייה בלחמנייה לפני שהיא נכנסה לקרביים של מישהו. כשאני לא אוספת זבל של אנשים, אני כותבת. אני כותבת כל-כך הרבה, כי נדמה שזה הדבר היחיד שאני יכולה להחיותך דרכו. לפעמים אני מפחדת, שאכתוב כל-כך הרבה, עד שכל הידיים תיסדקנה לי והאצבעות תיפולנה, או גרוע מכך – שאוצר המילים יגיע לקיצו, ולא תיוותר לי אף לא מילה אחת לכתוב.

אני תוהה אם בלילות, כשאת שוכבת במיטה ומנסה להירדם, את נזכרת ביום ההוא שבאת לאסוף אותי מבית-היתומים שברחוב פיוצ'רגולד. אישה בשנות ה-20 לחייה נכנסת מבעד לדלת עץ מחוררת, וזוכה במתקפה של 16 זאטוטים בני 6 ו-7 שרצים לכיוונה. דווקא היו מבסוטים שם במשרדי הרווחה כשהגשת בקשת-אימוץ, כך סיפרת לי. נדלקו על העובדה שאת סטודנטית לפסיכולוגיה. את נדלקת על העובדה, שאני לא הצטרפתי למתקפת הזאטוטים. אני הייתי הזאטוטה ה-17 שישבה בפינת החדר וניסתה לתלוש לבובה נחמה את הפפיון מהשמלה. פעם אמרתי לך שזה לא פלא שראית דווקא אותי בין כולם. ככה זה בחיים – תמיד רוצים את מי שלא רוצה אותך. לא העזתי להגיד לך, שדווקא מאוד רציתי אותך. או אחת כמוך. לקחת אותי הביתה לתקופת ניסיון בת חודש, והיית נורא נרגשת כשהחזקת אז בכף-ידי הזערורית באוטובוס, לעיני כולם. תמיד קינאת כל-כך בכל האימהות שנסעו עם הילדים שלהן, כשאת עלית עם דבר מלבד התיק השחור שלך. שמרת בתוכו מחברת חנוקה בכתב-יד צפוף, קשה לקריאה, וספר של וויניקוט. את שמרת על הספר הזה מכל משמר, ואני שנאתי אותו. רציתי לקרוע את הדפים לפיסות זעירות ולזרוק אותן מבעד לחלון הדירה שלך. רציתי שתשמרי עלי מכל משמר. את הערצת את הבנאדם הזה, ואני שאלתי את עצמי מה את מוצאת במישהו שכותב על עצים. אולי בגלל זה תמיד דאגתי להבהיל אותך עם איזה טיפוס פרוע על עץ הבננה שם בחצר.

הפעם הראשונה שדרכתי בפתח דירתך, הייתה הפעם הראשונה שנשמתי אל ריאותיי ריח של בית. ריח של מקום. ריח של מפלט. כל-כך התאהבתי בריח הזה, שבלילה הראשון אצלך, ישבתי שלוש שעות קרוב קרוב לקיר ונשמתי אותו. אני זוכרת שיום למחרת הגשת לי צלחת עמוסה אורז ושתי קציצות. אמרת שאת רוצה לפנק אותי במנה הגונה של אוכל ביתי, ולא היה לי לב לומר לך שאני לא אוכלת בשר. אז פשוט אמרתי לך שהקציצות מדברות אלי בשפה מוזרה, ופוקדות עלי לכבד את זכר הפרה שנהרגה בשביל שהן תגענה לשולחן. ידעתי שלא תיבהלי, אמרו לך במשרדי הרווחה שאני מוגדרת כאימוץ קשה. קירבת את ידך אל ראשי, ואני קפצתי ממקומי מפחד, שמא את מתכוונת להחטיף לי. אני לא אשכח את המבט שהיה לך אז בעיניים, ואת הרטיבות שעלתה בהן. "שניצל-תירס יהיה בסדר?", שאלת אותי באותה נימה שבה הקראת לי סיפור לפני השינה, מדי לילה. הייתי מכורה לקול הזה שלך. תמיד דמיינתי שלאימא האמיתית שלי יש קול כזה. אני זוכרת ששאלתי אותך פעם, אם גם וויניקוט מכין לילדים שלו שניצל-תירס, ואת אמרת בעצבות שהבנאדם כבר מת מזמן, ושלא היו לו ילדים.

את הריב הראשון שלנו לא אשכח לעולם. זה היה בשבוע השלישי שלי אצלך, את זוכרת? את לקחת אותי איתך לאוניברסיטה באותו יום, כי חטפתי שפעת רצינית ולא מצאת לי שמרטף. אני נשארתי לצייר כשאת פנית לעבודתך. אנשים נכנסו לחדרך ויצאו ממנו כל שעה עגולה, ואני תהיתי מה את עושה שם. דמיינתי שאת מנהלת שם חברת-אוטובוסים שלוקחת אנשים לעולם מלא אמהות וממתקים שמגיעים בשקיות עטופות בניילון ורוד זוהר. כשראיתי ילדה בערך בגילי נכנסת אלייך, נשבר לי העיפרון, ובמשך השעה פירקתי אותו לחתיכות קטנות שהתעופפו לכל עבר, נכנסו לי לעיניים ופצעו את זרועותיי. היה לי הרבה כוח, למרות שהייתי רק בת 7, כי בעולם בלי אימא צריך לדעת להכות ולהיות מוכה. את ליווית את הילדה החוצה, וראית אותי שרוטה בכל הפנים. רצת אלי בבהלה, והילדה הזאת שהייתה איתך התחילה לצרוח. זה דווקא הצחיק אותי שהיא צרחה. הם תמיד צורחים כשאני בוחנת את הגבולות של כוח הסבל שלי. אני רצתי לחדר-העבודה שלך, תפסתי את התיק ושלפתי משם את הספר של וויניקוט. תלשתי משם עמודים בפראות עד שהצלחת לתפוס אותי בידיים. הנחת את הראש שלי על החזה שלך, וחיבקת חזק חזק. אני בכיתי דמעות בגודל כדור פינג פונג, ואמרת לי שלא אכפת לך מהספר הארור הזה וטוב שחירבתי אותו. "אפילו וויניקוט לא לימד אותי כל-כך הרבה כמו שאת לימדת אותי", לחשת.

בסוף לקחו אותי ממך, כי האימא האמיתית שלי החליטה להופיע אחרי שבע שנים במלוא הדרה, מריחה מעשן סיגריות ולבושה בשמלה אדומה מחרידה. יש לה מנהג משונה לבחון את הציפורניים שלה כל שתי דקות, במשך שבע שניות בדיוק. למשרדי הרווחה לא היה אכפת מכמות הדמעות שאת ואני הורדנו שם. למציאות אף פעם לא אכפת מחלומות של אנשים, אפילו לא מחלומות של אנשים טובים כמוך שמטפלים בילדים קטנים שאין להם אף אחד בעולם.

עכשיו את רואה אותי מרחוק, ואומרת לעצמך שאני נראית כל-כך קטנה במדים האלה. אסור לך להתקרב אלי, ככה משרדי הרווחה אמרו. את רוצה להציל אותי מהמדים האלה, כי אני טובעת בתוכם ובתוך כל הזבל שאני צריכה לאסוף. אני עובדת בניקיון פה בטיילת כדי לממן את הסיגריות של האישה שלקחה אותי ממך. את מסתלקת מהמקום, ואני חושבת שזיהיתי אותך. אני רוצה לרוץ אלייך, אבל עד שאני מסיימת לחשוב על כמה שאני רוצה לרוץ אלייך, כבר עוברות שבע שניות.

תגיות

  • 16.6.2015
    Alexsis Karpenchukאומרת:

    קראתי הההכל -

    מדהים! כישרון!

  • 17.6.2015
    עלמה נורית קלברמן אומרת:

    בבקשה ממך, אל תפסיקי לכתוב.

  • 17.6.2015
    Inbarאומרת:

    תודה רבה לכן :)

  • 31.7.2015
    tal.yaאומרת:

    לא ידעתי שכך את כותבת. לא זכור לי שראיתי פעם משהו שכתבת ואני קצת מתחרטת על זה אחרי שקראתי עכשיו את היצירה הזו.
    כתיבה מעולה. הן מבחינת התוכן והן מבחינת המבנה.
    מבחינתי ברגע שאני מצליחה להתמסר ליצירה ופשוט לראות את עצמי בתוכה אז מילותיי דיי נעתקות ממני. דמיינתי את עצמי בתור האמא האוחזת בילדה הקטנה. בו בעת ראיתי עצמי בתור הילדה הפוצעת את פניה ונהנת מתגובת ה"קהל" סביבה.
    כעסתי מהצד כשהאם והבת נפרדו.
    וחוויתי את יצירתך דרך הגוף .
    תודה לך:)

השאירי תגובה

כתובת הדוא”ל שלך תישאר חסויה.

אימות חשבון באמצעות הודעת sms

אמינות הקהילה מאד חשובה לנו, אנו דורשים מכל חברה חדשה באתר,
לאמת את זהותה באמצעות הודעת סמס שתישלח למכשיר הסלולרי,
בכדי למנוע ספאם ומשתמשות כפולות.

לעולם לא נשלח אלייך מסרים או התראות בנוגע לפעילותך באתר, השימוש במספר הסלולרי הינו עבור האימות בלבד.

לא קיבלת קוד?

שכחת סיסמה?

כדי לבצע איפוס סיסמה יש צורך להכניס את כתובת הדוא"ל ומספר הטלפון הנייד איתו נרשמת לאתר. לאחר הכנסת הנתונים יש ללחוץ על כפתור "שליחה", ואז תתקבל בטלפון הנייד הודעת SMS עם קוד אימות. יש להכניס את קוד האימות בשדה המיועד ואת הסיסמה החדשה כדי לאפס אותה.

לא קיבלת קוד?

יצירת חשבון חדש!