מלח הארץ של תרבות הזמר הישראלי. אותנתיות לשמה. שלושת הלסביות שמביאות הרבה מאוד כבוד לקהילה בזכות הכישרון האדיר, האנרגיות המטורפות, הקול העמוק ובעיקר- בזכות מי שהן.

 

קורין אלאל

״אנחנו זן נדיר, ציפור משונה״. עבור רוב הישראלים, מדובר, ככל הנראה, בעוד שורה קליטה מתוך שיר קליט. אבל בנינו, במשפט הזה יש הרבה יותר אוריינטציה גאה משניתן בכלל לשער בעת זימזום תמים. קורין, אחת הלסביות הבועטות ביותר בזמר הישראלי, היא מסוג הנשים הלסביות שממש לא מתביישות בנטייתן המינית, נהפוך הוא. קורין, היא אחת מני רבות שנטייתן שזורה בעשייתן היום-יומית, ובמקרה שלה, ניתן לזהות נופח להט״בי ברבים משיריה הטובים. אחת התופעות המדאיגות ביותר בקהילה, לעניות דעתי, היא הניסיון של רבים מהלהט״בים לטשטש את שונותם. קורין מצידה מסבירה: ״אנחנו זן נדיר, ציפור משונה״ ובכך חורצת כי שונה זה טוב, שונה זה מיוחד. אלאל שנולדה בשנת 1955, ידועה כרוקיסטית בולטת, ומלבד זאת, היא גם מלחינה, מעבדת וגיטריסטית מוערכת. אך מעבר לשלל הכישרונות הנ״ל, ידועה גם כחתרנית לא קטנה. אם לומר את האמת, שנים שרתי את השיר ״כשזה עמוק״.  ואכן, האמנתי בתמימות, כי מדובר בשיר אשר מדבר על מערכת יחסים עמוקה. אך האם לשורה ״כשזה עמוק, עוצר כל העולם ואת קוטפת כוכבים. כשזה עמוק.. עמוק..״ ישנה גם פרשנות נוספת?! לאור העובדה שבשירה ״רוח מן הים״, מספרת אלאל: ״על מזרון עשב עשינו יוגה כמו בקאמה סוטרה, ועוד יותר...״ , אני נוטה להאמין שכן. אבל כמובן.. תשפטו בעצמכן.

 

 קורין אלאל - זן נדיר

יהודית רביץ

מלכה בפני עצמה, וספק ה-לסבית של התרבות הישראלית. יהודית, שנולדה בשנת 1956 בבאר שבע החלה את דרכה בגיל צעיר. עם שירות בלהקה צבאית ושירת קולות רקע באלבומו של אריק איינשטיין (עם קורין אלאל!), פצחה רביץ בקריירה שעתידה להיות מצליחה מאוד. עם להיטים כמו ״הילדה הכי יפה בגן״, ״באה מאהבה״ ו״בוא לריו״ ועם רפרטואר תפקידים כגון זמרת, מלחינה, גיטריסטית, מעבדת ומפיקה, כובשת רביץ את מצעדי הפזמונים מאז שנות ה-70. יהודית משולה למלח הארץ, תמיד היתה בקידמת הבמה וייצגה את הישראליות בצורה הכי נקייה שיש. לאחר כמעט קריירה שלמה, כששלושים שנות פעילות מאחוריה, שלושים שנים המייצגות את כל מה שטוב בתרבות הישראלית, יצאה רביץ מהארון בשנת 2009 עם כתבת שער בידיעות אחרונות. שם, ציינה יהודית כי בחייה הפרטיים היא מנהלת מערכת יחסים עם נעמי קניוק, בתו של הסופר יורם קניוק, ויחד הן מגדלות את ביתן. המדינה רעשה וגעשה (חוץ מכמובן כל מי שהיה להם העניין ברור כשמש) אולם רביץ לא הורידה הילוך והמשיכה להיות הרוקיסטית הבועטת שתמיד היתה. בזאת הוכיחה לכולנו ש״עכשיו הכל בסדר״.

 

 יהודית רביץ - באה מאהבה

 

רונה קינן

רונה. נדמה שכל לסבית שניה הייתה קמהה לכרוע ברך ולהצעיד אותה לעבר החופה, ולא בכדי. היא שחקנית נשמה, על זה אין עוררין. האצבעות שלה רוקדות על הגיטרה בקצב מעורר הערצה, והקול העמוק שלה מעביר בשירתה את המילים המספרות את הסיפור התורן אותו הלחינה. אחד משירי הדגל של רונה, מבחינתנו הוא השיר ״מבול״. שיר עוצמתי הן מבחינת המילים המרגשות והן מבחינת הלחן הבועט הטומן בחובו את אחד הסולואים הגדולים שנשמעו. בשיר, רונה שרה לאהובתה: ״כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות, לאהוב פחות...״ רצף המילים הסיפורי בשיר בהחלט נוגע ללב, אבל כאשר מפרידים את המשפט הזה מהקונטקסט שלו, נדמה לרגע שמדובר בסצינה לסבית טיפוסית של זוג שים שפשוט אינן מצליחות להיפרד, הופכות לאקסיות מיתולוגיות ובסוף בטעות אף מתחתנות זו עם זו. ואם נפסיק עם הקיצ׳ הלסבי לרגע ונחזור להיות רגשניות (מה שאומר בעצם שלא הפסקתי עם הקיצ׳ הלסבי, אלא רק החלפתי את סוגו), אין ספק שהשיר ״עיניים זרות״ נותן תחרות ראויה ל׳מבול׳. קינן שרה: ״חושך. לא ראיתי כלום. עיניים זרות עיבדו נתונים. ניסיתי להפוך עורי, אבל העור שבפנים דמה מדי לשלי...״. זה לא סוד שניתן להעניק לשירים אינספור פרשנויות שונות, אבל הפרשנות שקופצת מיד לעיניי בהקשר זה היא כזו המדמה את ה״חושך״ לארון. בו לא רואים דבר באופן המיטבי. והרצון, שפגש רבות מאיתנו לפחות פעם או פעמיים במהלך חיינו, הרצון להפוך את עורנו ולהיות מישהי אחרת, אבל אז לגלות, שגם ״העור שבפנים דמה מדי לשלי״ מוביל להבנה, כי מוטב לקבל את עצמנו כפי שאנחנו. ולאהוב את עצמנו כפי שאנחנו. קינן זכתה בתואר אמנית נבחרת של הקרן למצוינות בתרבות, ולנו בקהילה אין צל של ספק במצוינות שלה.

 

 רונה קינן - מבול