אני לא טיפוס של הצגות, מוכרחה להודות שאני לא ממש מבינה את הקטע. אבל משהו ב״מתחת לעור״ הצליח לחדור גם את עורי שלי. סיפור אהבה לסבי בשואה, בין שני עולמות מנוגדים - גם אתן לא תעמדו בזה. 


כמו כל יהודיה שגדלה בישראל, אני רגילה להסתכל על יום השואה כעל יום של העם היהודי.


אך ביום השואה האחרון, לראשונה הייתי בטקס במרכז הגאה שציין את קורבנות הקהילה הגאה שנרדפו ע"י הנאצים. טוב, בואו נודה באמת – אנחנו מדברות בעיקר על הומואים שנרדפו ע"י הנאצים. ובאשר לנו? המיניות שלנו אפילו לא נלקחת מספיק ברצינות בשביל להיות נרדפת.


אך בכל זאת, הטקס היה מרגש עד דמעות, וקשה היה שלא להבחין בקווים המשותפים לשנאת חינם, אשר תקפים לצערנו לכל מי שהיא מופנית כלפיו.


לאחר הטקס התקיימה ההצגה "מתחת לעור", כשלשמחתי – חברה טובה שלי השכילה להזמין אליה כרטיסים מבעוד מועד, כי אחרת היינו נמנות גם אנו עם עשרות האנשים שרצו להיכנס לאולם אך לא נותרו עבורם כרטיסים.


אני חייבת לציין שאני לא טיפוס של הצגות. אני לא מתחברת לתיאטרליות המוגזמת, להקצנה בתנועות הגוף והדיבור של השחקנים, לשפה הגבוהה והמליצית, לניסיונות ליצור מרחבים דרמטיים נפרדים על אותה הבמה (למשל זה שהשחקן מדבר עם הגב לשחקנים האחרים, זה אומר שהם לא שומעים אותו...נו באמת, come on!) כל הקונסטלציה הזו – לא באה לי בטוב. אני טיפוס של סרטים, וכמה שיותר הוליוודים  –  יותר טוב.


אבל השילוב של השחקניות המחוננות, התסריט המוקפד והפייבוריט שלי - השימוש הגאוני בתפאורה ובאביזרים – פשוט עשו את שלהם.


"אילנה קיויתי משחקת ניצולת שואה מבוגרת וגם את הקצינה הנאצית"


כך מספר לי יונתן קלדרון, כותב המחזה.


"היא צריכה לעבור מדמות לדמות ממש ברגע, והיא מצליחה לשנות את הקול שלה ואת היציבה שלה ולעשות את זה בצורה מאוד מאוד משכנעת. גם יעל פרימר הנפלאה עוברת מדמות של גרמניה צעירה ומודרנית לדמות של אסירה יהודייה שהיא חלשה ופגיעה אך גם מניפולטיבית. השחקנית השלישית, מיכל נאור, משחקת אסירה נוספת שבהווה הסיפורי היא מעין רוח רפאים שמשמשת גם כמספרת. רוח הרפאים היא מעין התגלמות העבר והזכרונות הלא פתורים של ניצולת השואה".


למי מכן שתהתה (I sure know I did) , השחקניות עצמן לא לסביות, והמחזאי הוא כאמור, גבר.


" הלוואי והייתי לסבית או לפחות אישה. בגלל העובדה שאני גבר (אפילו שגבר הומו) חיפשתי במיוחד במאית אישה. למזלי מצאתי במאית נפלאה – רקפת בנימין - שלא נבהלה מהחומר הלא פשוט ואפילו עזרה ללדת את המחזה הזה. מתוך מידה של צניעות הרגשתי שבמאית אישה תדע להוסיף את הרוך המסויים של אהבת נשים שאולי אני לא מסוגל להרגיש ולהבין בעצמי. אני מגדיר את עצמי כפמניסט ואני מאוד אוהב ומתחבר ללסביות. יש לי הרבה ידידות לסביות ואני כמעט קלישאה לסבית – אני מאוד אוהב את המכשפות, רונה, יהודית, קורין. לכן הרגיש לי טבעי  לכתוב מחזה לסבי. מה גם שאין הרבה מחזות לסביים בעולם. הייתי מאוד גאה ושמח כשקיבלנו הכרה על התרומה שלנו לתרבות הלסבית בדמות שלושת המועמדויות שלנו בפרסי המדיה של הקהילה הגאה – על ההצגה ושתי השחקניות הראשיות".


למי שעדיין לא שמעה על ההצגה – הצגה מבוססת על סיפור היסטורי אמיתי על מערכת יחסים בלתי אפשרית בין קצינה נאצית לאסירה יהודייה.


" נתקלתי בסיפור לראשונה מרות בונדי, שהיא אישה מאוד מרשימה, עיתונאית, סופרת ומתרגמת. רות היתה גם היא אסירה במחנה הנשים נויינגמה תחת פיקודה של אותה קצינה נאצית והיא הכירה כמובן גם את האסירה היהודייה.

באותו זמן הייתי סטודנט לספרות באוניברסיטת בן גוריון ורות בונדי הגיעה לדבר בכנס שעסק בשואה. רות סיפרה שכשהעבירו אותן למחנה הריכוז ברגן בלזן, הקצינה הנאצית לבשה מדי אסירה, התחפשה ליהודייה ונכנסה מרצון לברגן בלזן כדי להיות קרובה לאהובה שלה. הסמבוליות של קצינה נאצית שהופכת לאסירה יהודיה הפיל אותי מהרגליים והרגשתי ממש הכרח לכתוב את המחזה. בתהליך הכתיבה לקחתי לעצמי חופש אמנותי לחרוג מהסיפור ההיסטורי ולשנות עובדות. זה היה הכרחי על מנת ליצור מהעובדות יצירת אמנות ולהכניס למציאות משמעות שחורגת מעבר למקרה הפרטי. למשל הפכתי את היהודיה לרקדנית וגם החמרתי את העונש שקיבלה הקצינה הנאצית"


השילוב הזה בין סיפור אהבה לסבי והשואה הוא בהחלט נועז ותקדימי. אילו תגובות אתם מקבלים?


״ החיבור הזה באמת חיבור מפתיע. שואת ההומואים ידועה הרבה יותר ונכתבו עליה גם מחזות כמו "עקומים" למשל. האמת היא שלסביות לא הייתה בלתי חוקית לפי חוקי הנאצים. קצת כמו בתנ"ך - שיש בו איסור מפורש רק על מין הומוסקסואלי בין גברים. הנאצים התעלמו מיחסים לסביים. לעתים לסביות נשלחו למחנות עבודה על רקע של אי סוציאליות, אבל זה היה נדיר. בכלל אין יותר מידי מחזות לסביים וככל הידוע לי לא קיים מחזה על נאצית לסבית.

כשהתחילו לכתוב עלינו בעיתונות הפכנו למושא לדיון בקבוצה של פמניסטיות בפייסבוק. הן האשימו אותנו בפורנוגרפיה של השואה ובכך שאנחנו מציגים מקרה של אונס לדעתן כסיפור אהבה. מי שיטרח לצפות בהצגה יראה שהתייחסנו לנושא בעדינות הראויה והצגנו אותו באופן מורכב, כפי שהמציאות נוטה להיות, שנעה בשטח האפור שבין אהבה לאונס, בין אופרטוניזם לבין שותפות גורל. מבין אלו שראו את ההצגה, ולסביות רבות ראו אותה עד היום, קיבלנו רק שבחים.

אנחנו רצים עם ההצגה כבר מעל לשנה, בעיקר במרכז הגאה אבל נדדנו איתה גם פעמיים לחיפה ופעם אחת לבאר שבע. וזה באמת לשם שמיים כי זאת לוגיסטיקה מטורפת להסיע את התפאורה ואת הצוות הטכניוהשחקניות, אבל אני לא באמת יכול להתלונן כי הולך לנו טוב מאוד. ההצגה מקבלת ביקורות חיוביות והקהל מאוד מתרגש ממנה".


אם אתן גם רוצות להתרגש – ההצגה עולה פעם נוספת ביום שלישי, ה-30.6, במרכז הגאה בתל אביב.

סידרנו לכן גם הנחה, 40 שקלים במקום 50 לקוראות מגזין LoveHer. יש לציין את הקוד "עור 105".

פרטים נוספים באיוונט:https://www.facebook.com/events/711879422272397/