מאז שאחותי הפכה להיות אחי הרבה השתנה כאן. לשון הפנייה אליו, התספורת שלו, תפריט האוכל שלנו, חוזק המכות אותן אני מקבלת כשאני מציקה לו… ואמא שלי. אמא שלי שכבר תשע שנים מראש היתה צריכה ללמוד להתמודד עם בת לסבית, או בי, או משהו, ניצבה בפני אתגר חדש.


אני מוכרחה להודות שאני לא מדברת עם אמא שלי יותר מדי ואת רוב שנות ההתבגרות שלי העברתי בשקט בבית וברעש בחוץ. בנושאי מיניות לא דשתי בסביבת המשפחה כיוון שעבורי, וכנראה גם למזלי, הארון מעולם לא היה סגור דלתות והן היו פתוחות בעיקר כלפי חוץ. אני מניחה שאמא שלי, כמו אמהות, ידעה על זהותי כבר מהתחלה, עוד מכשהיה חשד קטנטן, הרי לעולם לא הסתרתי דבר ולכן לא היה ׳אישו׳ שהיה צריך ׳לפתוח׳ (באותה נשימה אני מוכרחה לומר שבנושא זה אני דיי ברת מזל). רק מכשהתחלתי את לימודי התואר הראשון שלי בפסיכולוגיה וסוציולוגיה (נו… ומגדר), התחיל השיח המגדרי לצוץ לו בין כותלי הבית. תחילה אמא לא הבינה דבר, כאילו שפה חדשה מדוברת אל מולה ולמען האמת, איננה מעוניינת להעמיק את הריכוז על מנת להבין כיוון ש… טוב, הנושא פשוט נראה גדול מדי ו״תעזבי אותי עם זה, אני אישה פשוטה!״.


אבל מישהו אחר הקשיב. מישהו קטן, בן 13, למעשה ׳בת׳ 13 דאז, התעניין בכל מה שאמרתי על מגדר, מיניות, תבניות חברתיות ונורמות שונות ומשונות. אז, עוד לא ידענו. אפילו אני עם כל בלבולי המוח שלי והחפירות האין סופיות על הנושאים שאמא לא ידעה איך לבלוע לא תיארתי לי שההתעניינות של אחותי הקטנה בנושאים הללו לא מגיעה מסקרנות גרידא, אלא צורך קיומי. למעשה, אט אט העניין והסקרנות הפכו לידע של ממש ואני, הסטודנטית לכל ההא-ודה מצאתי עצמי קטונתי אל מול הידע חסר הגבולות של אחותי. עד מהרה כבר ידענו, ואת סיפור היציאה מהארון של אחי הקטן לא אספר, אבל מילדה מופנמת ומסתגרת הוא הפך ללירד שלא שותק, מתנדב, מוקף בחברים שנדמה שהקריץ בין לילה, ובעיקר - מאושר.


אני בהחלט מודעת לכך שנולדתי למשפחה פתוחה מאין כמותה, אחרת כל גלגול האירועים שהחל בי וכלה באחי לא היה נראה אותו הדבר. איני מתכחשת למגוון קשיים והרבה בלבול, אבל בסך הכל אני לא חושבת שיכלו להיות לאחי תנאים טובים יותר להפוך לנער שהוא היום. אמא שלי בתורה, לא יכלה לשבת מנגד ולהמשיך לחשוב שהיא אישה פשוטה שאינה יודעת דבר או חצי דבר בשיח המגדרי, הרי בעל כורחה היא נשאבה לעולם הזה, אם מצורך תמיכה באחי (שהתהליך אותו הוא עובר הרבה יותר מסובך מהרבה תהליכים אחרים), ואם מצורך תמיכה בעצמה, הרי אמהות הן גיבורות עד לשלב מסויים, ואז הן צריכות גיבורות אחרות שיעזרו להן.


ואז, אמא הצטרפה לתהל״ה. קטונתי ממילים על מנת להסביר כמה אדיר והכרחי הארגון. נדמה ששם אמא שלי מצאה בית בו אנשים שמבינים לליבה בדיוק. היא לא מרבה לדבר, אמא שלי, אבל אוהבת להקשיב ובתהל״ה הכל הולך. היא פגשה חברים, למדה מושגים חדשים, מצאה מסגרת חברתית חברותית, והכי חשוב? תנסו לדבר עם אמא שלי היום, חלוקה מגדרית בינארית? היא חולקת עליכם ובגדול!


כך החודשים עברו, אמא לומדת ונפתחת לעולם בו מורכבויות רבות וחוסר חד משמעות הוא שם הדבר, ומאוקטובר כבר הגענו ליוני. יוני כמובן הוא לא סתם חודש, הוא ה-חודש, החודש בו להיות גאים זו חובה, החודש בו הדגלים שלנו מתנוססים ברחבי העיר, החודש בו אנו צועדים בראש מורם ושישתקו כולם! פעם, המצעד נתפס בעיני אמא כאיזה אירוע המוני שאני, עוד מגיל 15, נהניתי להשתתף בו, וזה היה בסדר. לאחר כמה שנים, גם אחותי הקטנה הצטרפה לחגיגה וזה… היה ברור. היום? אני בת 24, אחי בן 16, ואמא גדולה מהחיים עומדת להרים את העיר.


חלק שני - בקרוב...