אני לא מנותקת מהעולם. שמעתי אינספור סיפורים על בוצ'ות שמקבלות הערות מכוערות וגיחוכים מעוררי סלידה רק על עצם הופעתן. אבל עד שאת לא מרגישה את זה על בשרך, זה לא נחרט עמוק מספיק.

 

בשנים האחרונות לא קרה שהצטרכתי להסביר את המראה שלי לבני אדם אקראיים שהם לא אמא שלי (שהיא כמובן, תמיד יש לה מה להעיר ולשאול). יכולתי ללכת ברחוב או לדלג בטיילת ולעבור בשקט כסטרייטית מבלי שום הרמת גבה או הערה מיותרת. אני מתלבשת די 'רגיל', באופן שלא מפר את שלוות האנשים החוצים מולי במעבר החציה, או עומדים מאחורי בתור של הסופר.


כאשה, נמנעות ממני רבות מהפריווילגיות שיש לגברים בעולם של היום. תמיד אהיה אחוזת מתח כשאעבור ברחובות קטנים בשעת חושך, או כשאשב בבית הקפה וארגיש את עיניו הבוחנות של הגבר ההוא שיושב בשולחן מימין, לוטשות בי מבט. ועדיין, על הספקטרום הלסבי, אני נחשבת כמי שפחות מושכת תשומת לב.


לפני מספר ימים קמתי בבוקר והתחשק לי להתלבש קצת אחרת מאיך שאני מתלבשת בדרך כלל. לבשתי ג'ינס רחב וקרוע וחולצת משבצות מכופתרת שהייתה שייכת לאבא שלי, עוד בתקופה של לפני הספירה. לא היה לי שמץ שאצטרך להסביר למה אני לבושה ככה. מהר מאד הסתבר לי שאנשים רוצים תשובות ושאני לא מתיישבת להם נכון בעין.


שיר אסא- מעשה קטן- לסבית שפרי הופעתך


זה התחיל במבטים משתהים שלא ייחסתי אליהם חשיבות כי לא היה לי עניין לצאת מעצמי ולבחון מה קורה מחוץ לבועה בה הייתי באותו יום. רציתי להתנתק מהעולם אבל הוא לא כ"כ אפשר לי, כששומר רפוי שכל בכניסה לקניון הרגיש שיש לו מקום לשאול: "למה בחורה יפה כמוך לבושה ככה?" רציתי לצעוק לעברו:״ולמה אתה טיפש ככה״? אבל לא העזתי. רק השמעתי נחרת בוז וחלפתי על פניו.


ברגע שהגעתי הביתה החלפתי לטייץ וחולצה עם מחשוף. הוא, האיש האקראי ורפוי השכל, הצליח לגרום לי להרגיש לא בנוח עם מה שהיה לי עד אותו הרגע הכי נוח. כעסתי על עצמי שאני נותנת לתכתיבים חברתיים לבעבע בי ולהשפיע על הבחירות שלי. ואיך משפט נגוע אחד גרם לי לפשוט את בגדיי ולרצות לא ללבוש אותם שוב. במקום לנסות לשנות את החברה ניסיתי לשנות את עצמי. זה הרי קל יותר. אבל כשבשנות החמישים סרבה רוזה פארקס לקום מכסאה באוטובוס עבור גבר לבן, היא לא התכוונה לשנות את ההסטוריה. והרי, מעשים קטנים מתחילים שינוי. ואני יודעת, אני יודעת שבפעם הבאה שיקרה מקרה דומה, אעשה מעשה, קטן ככל שיהיה.