איך סרטון שיווקי של חברת היגיינה נשית חושף את השוביניזם הסמוי בכל אחת מאיתנו? מה קורה לנשים בשנות ההתבגרות שגורם לנו לשנוא את עצמנו? ואיך כל זה קשור לקהילה הלהט''בית?


בסרטון שיווקי של חברת ההיגיינה הנשית 'אולוויז', התבקשו נשים צעירות וגברים בגילאים שונים להדגים כיצד בנות רצות, זורקות או מרביצות. התוצאות, לא במפתיע, תאמו לסטריאוטיפ הרווח בחברה אשר מתייג את הנשים כחלשות ולא ספורטיביות במיוחד. הטוויסט המתבקש בסרטון, היה כשהושיבו ילדות צעירות מול המצלמה וביקשו מהן להראות כיצד מבצעים את אותן הפעולות בדיוק 'כמו בחורה'. הילדות הצעירות הפגינו נחישות, ולא נראה כל זכר לאותה התווית המודבקת לנשים. כשאחת הבנות נשאלה 'מה זה אומר לרוץ כמו בחורה?', התשובה האינסטינקטיבית הייתה ' זה אומר לרוץ הכי מהר שאני יכולה'. השאלה שהציגה חברת מוצרי ההיגיינה בסרטון היא "ממתי הביטוי 'כמו בחורה' הפך לעלבון?”.


הקמפיין הויראלי של חברת 'אולוויז' הצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים, מהסיבה שייחוס פעולות ומחוות מסוימות למגדר הנשי, נתפס היום בחברה כלא פחות מעלבון. מה שעוד יותר צורם לשמוע, שגם בקהילה הלהט''בית, התודעה הזאת צרובה עמוק וטרם נעקרה מהשיח הקהילתי.


"On ne naît pas femme: on le devient"; ''אישה לא נולדת אישה, אלא נעשית אישה'', ניסחה במדויק הפילוסופית הצרפתייה סימון דה בובואר בספרה 'המין השני' שיצא לאור באמצע המאה ה-20. הרי שבתקופות מוקדמות יותר, בהן התפקידים המגדריים בחברה התחלקו בצורה גסה בין שני המינים, קשה היה לדמיין אישה שעומדת בראשו של תאגיד עסקי, או לחלופין – גבר שמכבס ודואג לחינוך ילדיו. אך הנקודה שסימון דה בובואר ניסתה להעביר, היא שאנו הנשים לא נולדות עם הסינר והליפסטיק, אלא לומדות עם הזמן כי כך החברה מצפה שנראה ונתנהג. כך גם הקהילה הלהט''בית, אשר לא יכלה אפילו לחלום על הישגיה לולא המהפכה הפמיניסטית, שהצליחה לנער מעט את החברה מתפיסותיה הישנות. לפני חמישים שנה, ספק אם היה ניתן לחלום ששני גברים יוכלו לצעוד יד ביד ברחוב, שלא לומר להופיע כדראג ולכבוש את תרבות המיינסטרים. אך מסתבר שגם בימים אלו זה לא כל כך פשוט להיות גבר או אישה שבוחרים לערער על התפיסה של איך אמורים להיראות או להתנהג. לא אחת נתקלים זוגות חד מיניים בשאלה – "מי הגבר ומי האישה בקשר?", חרף העובדה כי כיום משפחה לא חייבת להיות בנויה בדיוק כך. על השאלה הזאת בעבר ענתה בחריפות הקומיקאית אלן דג'נרס – ''זה כמו לשאול שני צ'ופסטיקס מי המזלג ומי הסכין".


גם בקהילה הלהט''בית, הדימויים והקבעונות השוביניסטיים חוגגים. קיימת ביקורת כלפי גברים 'נשיים' מדי, או נשים 'גבריות'. כך גם מביסקסואליות או טרנסג'נדרים, מצופה התנהגות מאוד מסוימת. נשים ביסקסואליות נתקלות לא אחת בביקורת על מתירנות מינית מצדן, בדיוק כמו נשים סטרייטיות שלא מנסות להסתיר את מיניותן. כך גם הציפייה מחברי הקהילה הטרנסג'נדרית, שקובעת איך צריך להיראות ולהתנהג: או בקשיחות וחספוס 'גברי', או בעדינות וכניעות 'נשית'. כלומר – יש דרך אחת להיות גבר, ויש דרך אחת להיות אישה. אין באמצע. גם בעשור השני של המאה ה-21 אנו נכנעים לתכתיבים הקדמוניים והדיכוטומיים בין שני המינים. לאחרונה, ניתן לראות שינוי מסוים בעקבות הלחץ שהופעל מתוך אותן הקבוצות בקהילה, והתוצאות עד כה ללא ספק מרגשות: הנושא הנבחר למצעד הגאווה בת''א השנה הוא המאבק של הקהילה הטרנסג'נדרית, בארגון הנוער הגאה הוחלט כי את הארגון יובילו שני מנכ''לים – גבר ואישה, וגם בתחום חיי הלילה, נפתח בר לנשים לאחר כמה שנים ללא כל ייצוג בתחום.


כך או כך, הדרך לשוויון מוחלט עוד ארוכה, ולעיתים אף נראית שלא תגמר לעולם. אך ביום שבו לא תהיה ביקורת על זהות מגדרית או מינית שונה מהנורמה, הומואים 'נשיים' לא ייתפסו כנחותים יותר מה'גבריים', ולנשים יהיה את החופש המיני שיש כבר לגברים – 'נשי' כבר לא תהיה מילה גסה.