"איך את מגדירה את עצמך?" הן היו שואלות אותי, ואני הייתי מגיבה בבלבול. "לא יודעת.. רגילה…?" הייתי ממלמלת ותוהה בתוך עצמי למה ההגדרה הזו, שמרחפת בסימן שאלה מעל הראש שלי, הכרחית בכלל. הרי, הינני, עומדת כאן - זה לא מספיק? 


אני לא עדינה אבל גם לא גסה, ולא אלך מכות לעולם כל עוד יש ברירה (הגנה עצמית זה נקרא). אם להודות באמת, אני לא נשית, לפחות לא כמו הבובות שמוכרים לנו בפרסומות. אין לי ציפורניים משורטטות ומטופחות בקפידה, השיער שלי נוטה להשתרבב לו ברוח ללא פן או קרמים שקניתי יום לפני, והבגדים שלי… הם פשוט הבגדים שלי. אז אם מסתכלים עלי מהצד, מול הבנות המגונדרות והסטרייטיות, אני באמת נראית גברית במידה.


אין לי שום בעיה עם לא להדמות לדוגמנית-על וגם לעולם לא ביקשתי לקבל את מדליית ״אשת נשיות השנה״. אבל, מצד שני, מעולם לא קניתי בגד בחנות של גברים, לא הרגשתי צורך להריח כמו גבר או לדבר כמו אחד, ולא אימצתי הליכה שאומרת ״אני מלך העולם״. אז אם לסכם את הנראות שלי, הייתי אומרת שאני במקום טוב באמצע הסקאלה, אבל כנראה שאמצע הוא אף פעם לא חד משמעי לאף אחד.

טום בוי, טום בוי לייט, חצי נשית, נשית לגמרי… כל בחורה שאני פוגשת רואה בי משהו אחר; הכותרת משתנה? היחס משתנה. זה לא שאני מחליפה באופן תדיר את השמלה הפרחונית בחולצת טוקסידו לבנה ועניבה, ואני גם לא מציירת שפם להנאתי. אני עדיין לובשת את הבגדים ׳שלי׳ המתעדכנים מעונה לעונה ב׳דיליי׳ האופייני לי, ועוטה בסופו של דבר את הפריטים היחסית נורמלים, לדעתי, שאליהם התחברתי.

עם זאת, באחד מימי החמישי האחרונים עשיתי מעשה שלא נעשה הרבה זמן - יצאתי לליין נשים המוכר כמקום מפלט של הערספרחה בקהילה. עכשיו, קטונתי מלהיות גזענית או סוגנית ואפילו בררנית אבל האיזור מחולק לבוצ'ות מצד אחד ולפרחות מהצד השני, מהקיצון אל הקיצון, או כך נדמה לי. ברור שהיו מכות, פעמיים או שלוש אפילו ובין כל האגרופים שהתעופפו גם אני קיבלתי כאפה אחת - מישהו שאל אותי אם אני לסבית.


הנהנתי והמשכתי לרקוד. "את לא נראית" המשיך המונולוג של הבחור. הסתכלתי מסביבי על הבנות שפקדו את המקום; "אם ככה לסבית צריכה להראות אז אני מעדיפה לא להראות בכלל״. הוא לא ידע ולא יכל להבין שאני גילי, מזל שור ,21 שנה חיה בשביל לעשות דווקא. אני אתלבש רק איך שאני חושבת שיפה, אפול לתכתיבי האופנה בקצב שלי, ומעל לכל אייצג את עצמי ולא קטגוריה שאני משתייכת אליה מבחירה או בעל כורחי.


"את נראת כמו סטרייטית שמנסה להיות לסבית" הוא המשיך ואז כבר נעלבתי, אני לא יודעת למה אבל משהו בי התערער. אולי רואים מהצד משהו שאני מפספסת? השנה סגרתי את המנעול האחרון בארון ממנו יצאתי, ״אז שלא יחזיר אותי לשאלות כאלה על עצמי״ חשבתי בפנים. נזכרתי בכל הרגשות שבנות גרמו לי להרגיש בעבר, דכדוך נפשי ופיזי, ובגברים שמהם מרגע לרגע נגעלתי יותר ויותר בשל הטיפשות על פני השטח. אחרי הדרך הארוכה שעברתי על מנת להיות מי שאני באמת, מישהו הרגע אמר לי שאני נראת מזוייפת ולא משנה באיזה הקשר, מישהו אמר לי שאני נראת כמו ״וואנה-בי״. "הלוואי ויכולתי לבחור" השבתי לו אבל לא באמת התכוונתי למה שאמרתי. בעבר, בכל שנה נהגתי לחשוב כך - הלוואי שהיתה לי בחירה, אבל דווקא היום אני אוהבת את היותי לסבית. ידעתי שאם לא הייתי מי שאני, אם נטייתי המינית היתה אחרת, לא הייתי זוכה להיות עם כל הבנות המדהימות שהכרתי. הוא צחק, צחוק גברי המתעלם מעומק דבריי ואמר שהלוואי וגם הוא יכל.

לא כעסתי על ההבחנה הראשונית שלו בנוגע אלי, הבנתי מאיפה זה בא. הלבוש שלי לא תואם את הגדרת ה״טום בוי״ והוא לא נשי גם כן. גם כאן, במועדון המפוקפק דמיתי יותר לסטרייטית לחוצה כלפי חוץ מאשר לכל דבר אחר. התכתיבים האלו של ״כיצד לסבית אמורה להראות״ משפיעים על כולנו, גם אם כמוני, ניסינו להיבדל. אבל זו לא היתה הזירה שלי; לא נהנתי מהמוסיקה או מהבנות מסביב וכמעט הלכתי להוציא את הדיסק מהרכב ולהביא ל-dj כדי שאוכל להרגיש במקום שהוא קצת יותר שלי. אז לא, לא נראיתי כמו לסבית ובדיעבד - הוא צדק. לא נראיתי כמו לסבית, נראיתי כמו לסבית מפוחדת, אולי הוא היה צריך להוסיף את ההגדרה הזו ללקסיקון הנראות שלו, או בכלל, לזרוק אותו לפח.  בסופו של יום ותחילתו של יום אחר, אולי אני לא ״נראית״ אבל זה לא חסר לי, ואיפה שנוח לי - אני הכי אני בעולם.