לפני 10 שנים כשהרוצח ישי שליסל דקר לראשונה - הייתי קטנה מדי. לפני 6 שנים כשאדם שזהותו אינה ידועה טען אקדח וירה בבטן הקהילה שלי - הייתי תקועה בבסיס צבאי באמצע המדבר. ביום חמישי שעבר, כאשר אותו אדם אשר מחק מעצמו כל צלם אנוש לפני עשור, חזר ועשה מעשה לא אנושי בשנית - הייתי שם. הייתי שם בצומת, ראיתי את הדם. היום אני זועמת, והדמעות עדיין זולגות לנוכך ההפקר.


אני מתחילה לכתוב את שלל המשפטים והפסקאות שיכתבו הלאה עם דמעות בעיניים. הפעם, לא אכפת לי שלא ייצא רשמי, אני לא עומדת לערוך את שצף המחשבות, ולא אכפת לי מכלום בעצם. אני זועמת, אני רותחת עד כדי דמעות ורצון עז לרוץ לאנשהו, למקום כלשהו, מקום אחר שאינו קיים. מקום בו לא מתים אחיי, בו אני לא צריכה לתרץ מדוע אני צועדת בססגוניות, בו אני לא צריכה ללקק דעתויהם של אנשים אקראיים ולנשוך את שפתיי בהסבר מתון על זכויותיי שאינן קיימות.


נמאס לי! נמאס לי שזהותי הינה זהות משנית, כזו שאינה מקובלת על הדעת בקונצנזוס וכזו שאפשר לדחוק ולהעלים. נמאס לי שדמם של אחיי הינו הפקר ונמאס לי שכל פעם שעניין זהותי המינית עולה לשיחה אני צריכה לנשום עמוק ולהעמיד פני נחמדה. נמאס לי להיות נחמדה. למה אני צריכה להיות נחמדה כאשר אדם רודף אחרי הנחמדות שלי בסכין מרצחים ומאיים על חיי, על עצם קיומי?!


ביום חמישי, ט״ו באב, הגעתי לירושלים. אני לא מבקרת בעיר הבירה לעיתים קרובות ובהחלט צריכה להיות סיבה טובה מספיק על מנת שאפקוד את רחובותיה. לכל הדעות (שלי, כמובן) יום חמישי היה יום כזה בו לא הייתי פוקדת שום מקום אחר מלבדה. לראשונה בחיי הגעתי לגן העצמאות על מנת להצטרף לצועדים ולצועדות אשר בפיהם מסרים של שלום, אהבה וסובלנות והייתי נלהבת. עוד לפני שחברתי לגוש הטרנסי, עימו אני נוהגת להימצא בשנה האחרונה, הייתי משולה לקפיץ מתוח. רצתי, קפצתי, ניתרתי וצילמתי המון. פייר, התרגשתי. ציפיתי לראות התנגדויות לצידי הדרך, ציפיתי למחאות וורבליות וויזואליות מצד קבוצות שמתנגדות לאהבה שלנו קקהילה, אבל אלו לא נראו באופק. רק שמחה היתה שם.



צילום: הילארי חכמון

צילום: הילארי חכמון


ואז עצרנו. כולם. שוטרים רכובים, ואז אמבולנס, ועוד אמבולנס, והמון רכבי משטרה. כולנו עומדים ותוהים מה קרה? מסתכלים סביב, המוסיקה והתיפוף הפסיקו. מה קרה? אנשים מלפנים מתחילים ללכת בחזרה. מה קרה? ״היתה דקירה״, ״נדקרו אנשים״, ״מישהו דקר שלושה אנשים״, ״הבן אלף שדקר לפני עשר שנים דקר שישה אנשים עכשיו!״.

הלם.

טלפונים, כתבי חדשות, אי וודאות. מצעד האהבה שלנו, הגאווה שלנו, והסובלנות הפך לשקט. לבסוף, כאשר קיבלנו הוראה מהמארגנים להמשיך ללכת אל עבר גן הפעמון אשר היווה את התחנה האחרונה בצעדה המשכנו לצעוד המומים. הקפיץ שהייתי קודם לכן לא התרופף, אבל הפך לטעון בכל כך הרבה כעס. המצעד החיובי שלנו הפך להיות צעדת מחאה. העצרת בסופו הפכה מעצרת חיובית לעצרת עצובה וכואבת, עצרת שותקת וזועקת.


צילום: הילארי חכמון

צילום: הילארי חכמון


צילום: הילארי חכמון

צילום: הילארי חכמון


אתמול פקדתי את גן מאיר בתל-אביב אשר מארח אותנו כקהילה כהרגלו, גאים אך כאובים. עצרת מחאה קראו לה, ״השנאה רוצחת״ היתה כותרתה, והיא היתה אחת מיני רבות אשר היו פרוסות ברחבי הארץ אמש. עצרת שהיתה אמורה להיות זיכרון לאירוע אחד, הפכה לעצרת מחאה על שניים. אלפי אנשים התאספו שם לצידי, אלפי אנשים שמבקשים הכרה בסיסית, זכויות אדם - אנשים שדמם אינו הפקר! שוב הייתי גאה, לא מפוחדת, הרמתי את ראשי והרעתי באהדה כאשר הנואמים בזה אחר זה תמכו בקהילה שלי. בעלי תפקידים בקהילה, מתנדבים, ילדים, מבוגרים, נפגעים אירועי העבר, ומחוזקי ההווה - כולם היו שם כדי להביע תמיכה ולזעוק את זעקתנו. שנאה היא שנאה, הסתה היא הסתה, רצח הוא רצח!


צילום: הילארי חכמון

צילום: הילארי חכמון


צילום: הילארי חכמון

צילום: הילארי חכמון


צילום: הילארי חכמון

צילום: הילארי חכמון

רצח הוא רצח.

רצח הוא רצח.

רצח הוא רצח.

לא ישנתי כל הלילה. איני יודעת מה הדיר את שנתי, למה חיכיתי?

לבסוף, עצמו עיניי.

נדמה שתמו להן לרגע אחד הפרובוקציות, ושתקו כולם מסביב.

נדמה שאני לבד בחדרי והעולם נדם.

ואז, ברגע אחד לא הפסיקו הטלפונים.

לא!


סליחה שירה. סליחה.

סליחה שהפכת לגיבורה מבלי להתכוון.

סליחה על המוות האכזרי והנוראי.

סליחה על כך שמי שהיה אמור להגן עלייך לא הגן.

סליחה שבאת לתמוך בנו, ונרצחת בגלל ערכייך היפים

הלב שלי נקרע לראות את תמונתך,

את התמימות שמלטפת את פנייך,

את החיוך הנקי והטהור של ילדונת בת 16 שלא חוותה אלפית מהחיים.

אני מבטיחה לך שאני אלחם עד יומי האחרון באנשים כמוהו,

כמו הרפש הלא אנושי שנטל ממך את החיים,

ובאלה התומכים במעשיו,

ובאלה המאשימים את האהבה שלנו -

האהבה של החברות שלי, של החברים שלי, האהבה שלי, האהבה שלנו.

מבטיחה לך, שירה,

אני אלחם ואעשה כל מה שאני יכולה במהלך חיי

כדי שיהיה לנו כאן מקום בטוח ללכת בו,

לאהוב בו,

להקים בו משפחה,

פשוט לחיות.

סליחה שירה,

סליחה.


צילום: הילארי חכמון

צילום: הילארי חכמון