אני זוכרת שלמחרת ביום ראשון, הייתה עצרת מחאה ברוטשילד. הלכתי עם שני חברים טובים. אני זוכרת שהחננו את האוטו יחסית רחוק. אני זוכרת שהיה לי מאוד חשוב כל הדרך מהאוטו ללכת עם דגל הגאווה ביד באופן בולט, לא להסתיר אותו. זה מה שחן אופיר זוכרת מהרצח בברנוער. מה את זוכרת?


אני זוכרת שזה היה במוצ"ש, היינו אני וסיון, בת זוגתי דאז, באיזו סושייה רנדומלית ברמת השרון.

אני זוכרת שמתישהו בערך באמצע הארוחה, קיבלתי שיחת טלפון ממישהו, (אני כבר לא זוכרת מי היה השיחה הראשונה) שרצה לוודא אם אני בסדר, כי היה פיגוע בת"א. חשבתי לעצמי שקצת מוזר שדווקא אליי הוא מתקשר, כי יש הרבה אנשים שיכולים להיות בת"א. אבל אמרתי שהכל בסדר, ותודה על הדאגה…

אני זוכרת שכמה דק אח"כ הגיעה עוד שיחת טלפון, ושוב שאלו מהעבר השני אם אני בסדר. עניתי שכן, אבל "למה את מתקשרת דווקא אלי?" היא אמרה שאומרים שהיה פיגוע, אומרים שהוא היה  ליד מועדון של גייז, באיזור רוטשילד, ולכן היה לה חשוב לוודא שלא הייתי שם במקרה. (הייתי בטוחה שמדברים על האוויטה בכלל…)

באותה התקופה התנדבתי באופן די אינטנסיבי במרכז הגאה. הקמתי והייתי אחראית על "הארון- מוצרי גאווה" שיש בלובי הכניסה, ואנשים לא בהכרח יודעים שהמרכז גאה והברנוער לא באותו המקום… אז הניחו כנראה שזה איפה שאני מתנדבת.

אני זוכרת שהתמונות הראשונות שרצו לי בראש היו חרדי משוגע, או מתנחל פנאט, או כל דמות אחרת שאנחנו רגילים לשייך באוטומטיות להומופוביה,  עוברים במקרה ברוטשילד, רואים אוחצ'ות מחזיקות ידיים ומצחקקות, נכנסים לקריז ומתחילים לעשות בלאגן.

השיחות המשיכו להגיע, ולאט לאט התמונה התחילה לקבל טונים מצמררים אף יותר. היה פיגוע. והוא היה מכוון, כלומר זה לא היה מישהו שעבר שם במקרה.

כל מי שהייתה אי פעם בחייה בברנוער, יודעת שזה לא מקום שבטעות נכנסים אליו.

בפעם הראשונה שהגעתי לשם בעצמי לקח בערך 3-4 פעמים של הלוך ושוב ברחוב נחמני עד שהבנתי מאיפה הכניסה.

מאז אותה הפעם אגב, הייתי שם עשרות פעמים. הייתה תקופה שאפילו כל מוצ"ש.


אני זוכרת תחושה חזקה של פחד.

אמרו שהמשטרה עדיין לא תפסה אותו. הוא עדיין מסתובב לו חופשי, עם רובה ביד ושנאה בעיניים.

אני זוכרת עוד שיחות טלפון, ועוד פרטים, ועוד צמרמורת שעושה לך עור ברווז באמצע הקיץ.

אני זוכרת את הפחד שניצח את תחושת הבלבול ושהחלטנו לסוע אליי הבייתה, להורים בהוד השרון. איך שנכנסנו בדלת ישר רצנו והדלקנו חדשות.

אני זוכרת תמונות של איזור מוכר, מוכר מדיי מרצדות על המסך בלופ משתק.

אני זוכרת תמונות של המון אנשים, והבלחות של פרצופים שאני מכירה, מהמרכז הגאה, ומאיגי, ושוב הפחד המטורף הזה שאזהה באותו האופן את אחת הדמויות המדממות שמובלות על האלונקות...

אני זוכרת שלמחרת ביום ראשון, הייתה עצרת מחאה ברוטשילד. הלכתי עם שני חברים טובים.

אני זוכרת שהחננו את האוטו יחסית רחוק.

אני זוכרת שהיה לי מאוד חשוב כל הדרך מהאוטו ללכת עם דגל הגאווה ביד באופן בולט, לא להסתיר אותו.


היות והתנדבתי עם מוצרי גאווה - היה לי כמה וכמה דגלים.

אני זוכרת אנשים שהלכו לאותו הכיוון איתנו וביקשו ממני דגלים, ונתתי להם  3 מתוך ה4 שהיה לי.

את הדגל הרביעי, דגל שבטעות התלכלך מלורד שחור, והיה עליו כתמים של דיו, הרגיש לי מאוד סימבולי ושמרתי אותו לעצמי. גם שנים אח"כ.  

אני זוכרת שאחרי העצרת, כולם התקדמו למרכז הגאה.

באותה תקופה ל"ארון" היו שעות פעילות, ויום ראשון היה אחד מהם.


רוב הלקוחות ב"ארון" היו בני נוער, שרצו להתקשט, רצו לחגוג את זה שהם בדיוק סיפרו בשיכבה ועכשיו הם סוף סוף יכולים לשים סיכה על התיק, או אנשים שקנו מתנה לחבר טוב, בקיצור - זה תמיד היה מאורעות משמחים כאלו.

הרגיש לי שזה יהיה לא מתאים לפתוח את "הארון" ביום שכזה, בדיוק כמו שבערב יום השואה ובערב ט' באב - חנויות סגורות.

אני זוכרת שהגענו למרכז הגאה, ועוד לפני שהספקנו ממש להיכנס ללובי, מיקי - שעבדה אותה העת במזכירות - נחפזה אליי ואמרה לי "אוי, סוף סוף הגעת! תקחי אותם ממני. כולם רוצים לקנות דגלים! תפתחי כבר…."

אני זוכרת שבאותו רגע הבנתי, שהצורך שהיה לי - ללכת עם הדגל גאווה באופן בולט כל הדרך מהאוטו לעצרת- זה אותו הצורך שהיה לכל עשרות האנשים שהתדפקו על חלונות המזכירות. כולם רצו לשים דגל מהמרפסת, או לשים צמיד על היד, או סיכה על התיק.

לאנשים היה מאוד דחוף שיידעו שהם מזדהים, שיידעו שהם כאלה. שיידעו שזו הקבוצה שאליה הם משתייכים - שבה ניסו לפגוע. או אולי שיידעו שהם לא מורידים ראש למרות הכל... לא יודעת. כל אחת וסיבותיה.

אני זוכרת מישהו שקנה דגל שעלה 20 ש"ח, השאיר לי שטר של 200 על השולחן ואמר לי לשמור את העודף. (חשוב לציין שבאותה תקופה, אולי גם היום, לא יודעת, כל הרווחים מ"הארון" היו מוקדשים עבור פעילות הנוער במרכז הגאה)


באותו השבוע פתחתי את "הארון" כל יום.

אני זוכרת מאות אנשים שהגיעו למרכז הגאה.

אני זוכרת שהיו מי שעברו במהירות מחדר לחדר, עסוקים,  כל הזמן עם הטלפון ביד.

ואני זוכרת גם שהיו את אלו שפשוט הגיעו לשבת במרכז. רק כדי לא להיות לבד בבית עם המחשבות.

ואני זוכרת שהיו גם את אלו שנרשמו במזכירות וביקשו לסייע לעזור בכל מה שרק אפשר.

מה שכן - לכולם היו מבטים חשדנים ותוהים בעיניים, כל הזמן הייתה חצי עין שמופנית לכיוון הדלת, כמו תלמיד אחרי שיעור בטיחות על חפץ חשוד. איזשהו פחד כזה שזה עלול לקרות שוב, גם פה. למרות שהיה מאבטח.

אני זוכרת מלא שיחות-מסדרון שכאלו, השערות על מי זה יכול היה להיות, ולמה, ומה היה המניע…

אני זוכרת  סיפורים מזעזעים מבתי החולים על ילדים שלא היה להם לאן לחזור, ועל הורים שאמרו לילד שלהם שמגיע לו שזה קרה לו.

אני זוכרת שכמה ימים אח"כ נפגשנו כל בוגרי איגי כפ"ס לשיחת "מה שלומנו" במרכז הגאה.

אני זוכרת שאפילו אימא שלי הגיעה לעצרת במוצ"ש - שבוע אחרי הרצח בכיכר רבין.


אני זוכרת המון דברים.

ואני בטוחה שגם אתן.

אני מזמינה אתכן לבוא ביום ראשון, ה2.8 לאמזונה, ולשתף איפה אתן הייתן ב1.8.2009.

בואו נזכור ביחד.

https://www.facebook.com/events/392977110895290/