חמש דקות הזמנה, עשר דקות המתנה, השתיקה מביכה ובחום שלנו כבר איבדתי צורה. אז שיניתי כיוון והכרתי אונליין. קודם הורדתי אפליקציות, אחר כך קצת יותר מזה...


תמיד האמנתי בדרך החיים המציאותית – את שלוש האקסיות שלי הכרתי מחוץ לגבולות הטכנולוגיה. יש משהו בחיים בחוץ שנותן תחושה שכל היכרות – תהפוך לקשר רציני, או לא רציני, אבל הרבה יותר מבוסס. ולעומת זאת, היכרויות מעבר למסך נותנות תחושה אחרת, פחות מחייבת. אפשר לומר שבאותה תקופה הייתי אנטי סטוצים כמעט כמו שטבעונים אנטי בשר, לכן לא נפלתי לאתרים השונים המציעים 'שלל' רב שצועק לך "קחי אותי!", על אף שבמציאות זו הפעם היחידה שאני מוכנה להודות על היותי פסיבית – בלגשת כמובן. את לא יודעת איפה זה יפגוש בך, אולי כשתצאי למכולת עם החולצה המצחיקה, אולי אפילו בטיול לילי עם הכלבה. מה שכן, זה תמיד יכול לתפוס אותך לא מוכנה, בעוד שנפלאות הטכנולוגיה מאפשרות לך להיראות תמיד בשיא, לענות תשובות שקולות בלי מבט בוחן שיחכה לתשובה שתשגרי, וכמובן – לעזוב את הדייט בכל הזדמנות בלחיצה אחת פשוטה על כפתור ה"איקס". מאנטי בשר – לעולם הטרף הכי גדול.


הרי איך הולך לו דייט ראשון – חמש דקות ראשונות מקבלות תפריט ומבצעות הזמנה, עוד רבע שעה עד שהאוכל מגיע, ובינתיים, את מתחילה להתעסק עם הסכו"ם או המפית כי הסיטואציה מביכה, ו"על מה מדברים עכשיו", והנה מגיע האוכל, ויש מדי פעם שתיקות מביכות אז את לוקחת עוד ביס כדי לחשוב על השאלה הבאה, וככה זה עובר, בין צחוק מזויף ללחץ פנימי שאולי תקועה לך חתיכה של פטרוזיליה בשיניים. לעומת זאת, מעבר למסך הסמארטפון, או המחשב, הכל הרגיש לי פשוט יותר: חמש דקות ראשונות של שאלון מי את? מאיפה את? בת כמה? ומה את מחפשת בקיצור – והיא כבר שולחת כתובת ומבצעת הזמנה. לא תעבור שעה ואדפוק לה על דלת הדירה ולמחרת בבוקר אהיה מרוצה מעצמי. על פניו הכל זמין, מהיר, ואין יותר מדי רגעי מבוכה. בדיוק מה שחיפשתי אחרי חמש שנים של זוגיות אחר זוגיות. וזה ממש כמו מה שאומרים על קעקועים – "ברגע שאתה עושה אחד, אתה רוצה לעשות עוד הרבה". וזה כבר לא משנה אם את במיטה עם בנות עשור מעלייך.


בטכנולוגיה, כמו בחיים, יש הפתעות. באותה מידה שנכחתי לגלות שההיכרויות בעולם שבחוץ מספקות גם אהבה ללילה אחד – כך באתרי ההיכרויות אפשר, מסתבר, ממין מזדמן ליפול למלכודת של רגש, ומפה לשם מצאתי את עצמי דופקת על אותה הדלת של אותה הדירה, מול אותן פנים יפות שקיבלו אותי בחיוך גדול בכל פעם מחדש. נקרא לה היא, והיא ידעה לפרוט על המיתרים הנכונים ובדיוק איפה לגעת עם האצבע. והמכלול הזה שאב את הגל השקט שבי אל תוך הים הסוער שמלכתחילה בישר על דגל שחור. בהתחלה העניינים התנהלו כרגיל,  הבירה שלפני הובילה לסיגריה שאחרי. עד שהמאזניים יצאו מאיזון, והיא עזבה. ושוב מצאתי את עצמי משוטטת בעולם הוירטואלי שכבר טעמתי ממנו, מחפשת פנים זרות וחום גוף שיעלים את הלבד שלי ללילה הקרוב ואולי גם לזה שאחריו. אבל אף אחת לא עשתה לי נעים כמו שהיא ידעה. משהו בעקשנות שלי לא ויתר עליה, והנה צץ אותו לופ שחשבתי שאכנס אליו רק בחיים האמיתיים. הפלטפורמה הזאת, כך הבנתי, רק עוזרת במוב הראשון – משם אין לדעת אם זה יסתיים אצלה בדירה אחרי לילה, או שנה.

יום אחד היא חזרה, רגועה יותר, אבל בתדר שונה. הייתה לי תקווה שהדף החדש יהיה חלק הפעם, אבל התדרים שלנו לא קלטו את אותה התחנה. והיא עזבה, שוב.

הפעם זה סופי.